הניכור
עיר זרה מדליקה אורות,
שחר זר מעצמו מרוצה...
ואומרים: ”יש לאהוב את כל זאת,
וצריך לדעת לעשות את זה“.

כעל אח, זרים מרחמים עלי,
וקוראים שאחריהם אעקוב.
אך אני לעולם לא אהיה לחייל:
זהו דגל בטוח מדי – לאהוב...

הניכור, נבחרך אנוכי.
אמהר אליך בבקרים,
בטרם יקיצת החמה –
השמש הכסילה האדומה.
את גניחתי הלא ברורה
שרוף בשלגו של חיבוקך,
שיחייכו להם הכוכבים,
הישישים המשעממים.

נשים זרות בקור ריקנותן
מחכות לבואי, מבקשות מאשי;
אך כל מה שיכולתי לתת כבר ניתן;
גם לי הַשאִירוּ משהו אישי!

אתה חש חום עיניו של האל הרחום,
אני מרגיש את קור התנשאותן:
הוא גלמוד לגמרי ביקום;
הוא בודד, אין לו בנו עניין...

עיר זרה מדליקה אורות,
שחר זר מעצמו מרוצה...
ואומרים: ”יש לאהוב את כל זאת,
וצריך לדעת לעשות את זה“.

הניכור, נבחרך אנוכי.
אמהר אליך בבקרים,
בטרם יקיצת החמה –
השמש הכסילה האדומה.
את עלגותי שבגניחה
שרוף בשלגו של חיבוקך.
שיחייכו להם הכוכבים,
הישישים המשעממים.

אתה חש חום עיניו של האל הרחום,
אני מרגיש את קור התנשאותן:
הוא גלמוד לגמרי ביקום;
הוא בודד, אין לו בנו עניין...



מתוך ההופעה באמסטרדם (1988)
מאת מיכאיל בורזיקין העומד בראש הלהקה ”טלוויזור“
תורגם ע''י פסח שתפר